עכשיו בגלריה |
פתיחה: 4/4/2019
"לא כולה תכלת"
דיאלוג עם קונצנזוס, מאפשר גם זווית מבט שונה...
תערוכתו של מודי אליאס
"לא כולה תכלת"
דיאלוג עם קונצנזוס, מאפשר גם זווית מבט שונה...
אם נצלול לעמקה של ההיסטוריה היהודית, נמצא כי עשרת הדברת, שמשה הוריד מהר סיני, הן "ההוראה הישירה" היחידה שבאה מאלוהי ישראל. כל השאר, נכתב על ידי בני אנוש...
נוספו סמלים מלווים: חגים, מנהגים, חפצים מקודשים, כחלק מהתנהלותו של היהודי מול אמונתו. מעין "הוראות התפעול" של המאמין, נקבעו אף מאפייני פולחן שונים לתת קבוצות יהודיות, "שולחן ערוך". מי שאינו מקיים מצוות אלה, הוא חילוני, גם אם בתוך ליבו אמונה באלוהים...
אולי דווקא הבחירות שבפתח, מרמזות על שינוי אפשרי במקומותינו, ואולי, החופש והשוויון, יהיו מנת חלקם של כולם, ובחירתו של אדם בדרך חיים, באמונה או במגדר תאפשר לו חופש למצות את דרכו ולנהל את פולחניו... בישראל של ימנו, נוצרה המלה "הדתה", כביטוי לכפיה דתית, המכרסמת בחופש הפרט והחברה.
מודי, עוסק בהוויה היהודית כל שנותיו, בצעירותו התפלל מדי בוקר, טלית ותפילין היו חלק מחייו. מודי חדל להתפלל בגיל מסוים, דעתו בנושאי מסורת ויהדות לא השתנתה... כך, במשך עשרות שנים הוא חוקר את האות העברית, בפרויקט "הארה" שיצר (כולל קליגרפיה ייחודית וטקסטים אודות אותיות ומשמעותן, דיאלוג עם שרשי אותיות ומילים)...
הטלית האישית שהתבלתה, הופכת בסיס לעבודה סוראליסטית. הוא בוחר בסלבדור דאלי, ומצייר אותו בתנוחת עובר על מצע הטלית. דיאלוג בין מקומה של הטלית כאביזר פולחני ובין דאלי, שאמנותו הפכה לפולחן... טלית, היא סמל שאדם בחר, לקיום פולחן אמונתו, אולם, לאדם שאינו מאמין, אין לסמל משמעות, קיומו הוא ממשותו הפיזית, מתכתב עם ה"לא מאמין" מתוך ערכיו כחפץ... מודי ממשיך את חייו תוך אמונה משלו באלוהים ויוצר על הטליתות עבודות עם מסר רוחני ופילוסופי המנהל דיאלוג עם עברו.
נקודת אל חזור. חופש נוצר ומיתוס נשבר. טלית, על פסי התכלת וציציותיה, הופכת חלק מסדרת יצירות, סוראליסטיות בחלקן: רצח רבין מהווה השראה לשתי עבודות, מחאה שקטה על חוסר אנושיות, הנובע מאמונה המאיינת את הציווי "לא תרצח". הוא גם בוחן נושאים כמו אמנים ידועים, גלובוס או כדורגל, בית ומשפחה.
מודי, על חוט דק מתוח בין פולחן שמרני ומתירנות, משתמש בטלית כ"רדי מייד", כדי לנהל דיאלוג נוקב עם מהויות ומשמעותם, ממש כמו "דושאן" - האמן הידוע מתחילת המאה הקודמת, אשר פיתח את רעיון ה"רדי מייד" בעבודותיו וביקש לשנות את הגדרת האמנות ולהציב את המחשבה האסתטית האמנותית הטהורה, כתחליף לצורך ביצירת אובייקטים ממשיים. החפצים אותם בחר דושאן נותקו מתוך חיי היום-יום הפונקציונאליים והוכנסו לתוך הקשר אמנותי - כיצירת אמנות...
כותבי התורה הסנהדרין ושאר פוסקי הלכות, כולם בני אנוש, אשר יצקו משמעות ברעיונות ובפריטים שונים, מתוך רצון ליצור קהילה בעלת מאפיינים ייחודיים.
בספר במדבר פרשת שלח, פסוקים א-ל"ח בפרק ט"ו:
"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם"
במהלך ההיסטוריה תפסה הטלית מקום מכובד בקיום האמונה היהודית. ישראלי חילוני רואה בה סמל למסורת, בודדים העזו לבדוק תכניו של הסמל שלא מתוך הקונטקסט הדתי.
תערוכתו של מודי מאפשרת לנו גם להתדיין בתוכנו עם משמעויות של פולחן ואמנות. סדרת עבודותיו מציבה בפנינו אתגר מחשבתי, בו משחרר הצופה מיתוס מוטמע בתרבותו ומבחירה צופה בערכים נוספים שהאמן משגר מתוך תחושותיו וראיית עולמו... אין בכך התרסה או ביקורת על המשמעות של הטלית לאדם המאמין, מודי בוחר להציב בפנינו יצירות, מהעולם הפנימי שלו, ועלינו לבדוק זאת בכלים שלנו, לקבל ולהזדהות, או אולי למתוח ביקורת...
אני ישראלי, ציוני "של פעם"... אתאיסט. נוסטלגיה לבית סבא, הרב שמואל קוק, אחיו של הרב הידוע... בני האדם שווים, ללא קשר למין, מגדר, צבע עור או אמונה... הדתות נועדו ליצור קהילות, בעלות מרקם משותף ומשמעת חברתית והומצאו לפני אלפי שנים, בימים של שבטים וקבוצות המפוזרים במרחבים ללא התנהלות קהילתית, ללא חוקים מנחים...
בחרתי להציג תערוכה זאת בסמוך למועד הבחירות בשל "הפולחן האישי" של המתמודדים, כביקורת אישית על השיח הציבורי ותקווה ללמוד משהו מהדרך האנושית של מודי ומשמעותה.
טלית, ולא כולה תכלת...
דיאלוג עם קונצנזוס, מאפשר גם זווית מבט שונה...
אם נצלול לעמקה של ההיסטוריה היהודית, נמצא כי עשרת הדברת, שמשה הוריד מהר סיני, הן "ההוראה הישירה" היחידה שבאה מאלוהי ישראל. כל השאר, נכתב על ידי בני אנוש...
נוספו סמלים מלווים: חגים, מנהגים, חפצים מקודשים, כחלק מהתנהלותו של היהודי מול אמונתו. מעין "הוראות התפעול" של המאמין, נקבעו אף מאפייני פולחן שונים לתת קבוצות יהודיות, "שולחן ערוך". מי שאינו מקיים מצוות אלה, הוא חילוני, גם אם בתוך ליבו אמונה באלוהים...
אולי דווקא הבחירות שבפתח, מרמזות על שינוי אפשרי במקומותינו, ואולי, החופש והשוויון, יהיו מנת חלקם של כולם, ובחירתו של אדם בדרך חיים, באמונה או במגדר תאפשר לו חופש למצות את דרכו ולנהל את פולחניו... בישראל של ימנו, נוצרה המלה "הדתה", כביטוי לכפיה דתית, המכרסמת בחופש הפרט והחברה.
מודי, עוסק בהוויה היהודית כל שנותיו, בצעירותו התפלל מדי בוקר, טלית ותפילין היו חלק מחייו. מודי חדל להתפלל בגיל מסוים, דעתו בנושאי מסורת ויהדות לא השתנתה... כך, במשך עשרות שנים הוא חוקר את האות העברית, בפרויקט "הארה" שיצר (כולל קליגרפיה ייחודית וטקסטים אודות אותיות ומשמעותן, דיאלוג עם שרשי אותיות ומילים)...
הטלית האישית שהתבלתה, הופכת בסיס לעבודה סוראליסטית. הוא בוחר בסלבדור דאלי, ומצייר אותו בתנוחת עובר על מצע הטלית. דיאלוג בין מקומה של הטלית כאביזר פולחני ובין דאלי, שאמנותו הפכה לפולחן... טלית, היא סמל שאדם בחר, לקיום פולחן אמונתו, אולם, לאדם שאינו מאמין, אין לסמל משמעות, קיומו הוא ממשותו הפיזית, מתכתב עם ה"לא מאמין" מתוך ערכיו כחפץ... מודי ממשיך את חייו תוך אמונה משלו באלוהים ויוצר על הטליתות עבודות עם מסר רוחני ופילוסופי המנהל דיאלוג עם עברו.
נקודת אל חזור. חופש נוצר ומיתוס נשבר. טלית, על פסי התכלת וציציותיה, הופכת חלק מסדרת יצירות, סוראליסטיות בחלקן: רצח רבין מהווה השראה לשתי עבודות, מחאה שקטה על חוסר אנושיות, הנובע מאמונה המאיינת את הציווי "לא תרצח". הוא גם בוחן נושאים כמו אמנים ידועים, גלובוס או כדורגל, בית ומשפחה.
מודי, על חוט דק מתוח בין פולחן שמרני ומתירנות, משתמש בטלית כ"רדי מייד", כדי לנהל דיאלוג נוקב עם מהויות ומשמעותם, ממש כמו "דושאן" - האמן הידוע מתחילת המאה הקודמת, אשר פיתח את רעיון ה"רדי מייד" בעבודותיו וביקש לשנות את הגדרת האמנות ולהציב את המחשבה האסתטית האמנותית הטהורה, כתחליף לצורך ביצירת אובייקטים ממשיים. החפצים אותם בחר דושאן נותקו מתוך חיי היום-יום הפונקציונאליים והוכנסו לתוך הקשר אמנותי - כיצירת אמנות...
כותבי התורה הסנהדרין ושאר פוסקי הלכות, כולם בני אנוש, אשר יצקו משמעות ברעיונות ובפריטים שונים, מתוך רצון ליצור קהילה בעלת מאפיינים ייחודיים.
בספר במדבר פרשת שלח, פסוקים א-ל"ח בפרק ט"ו:
"וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל-כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם, לְדֹרֹתָם; וְנָתְנוּ עַל-צִיצִת הַכָּנָף, פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם"
במהלך ההיסטוריה תפסה הטלית מקום מכובד בקיום האמונה היהודית. ישראלי חילוני רואה בה סמל למסורת, בודדים העזו לבדוק תכניו של הסמל שלא מתוך הקונטקסט הדתי.
תערוכתו של מודי מאפשרת לנו גם להתדיין בתוכנו עם משמעויות של פולחן ואמנות. סדרת עבודותיו מציבה בפנינו אתגר מחשבתי, בו משחרר הצופה מיתוס מוטמע בתרבותו ומבחירה צופה בערכים נוספים שהאמן משגר מתוך תחושותיו וראיית עולמו... אין בכך התרסה או ביקורת על המשמעות של הטלית לאדם המאמין, מודי בוחר להציב בפנינו יצירות, מהעולם הפנימי שלו, ועלינו לבדוק זאת בכלים שלנו, לקבל ולהזדהות, או אולי למתוח ביקורת...
אני ישראלי, ציוני "של פעם"... אתאיסט. נוסטלגיה לבית סבא, הרב שמואל קוק, אחיו של הרב הידוע... בני האדם שווים, ללא קשר למין, מגדר, צבע עור או אמונה... הדתות נועדו ליצור קהילות, בעלות מרקם משותף ומשמעת חברתית והומצאו לפני אלפי שנים, בימים של שבטים וקבוצות המפוזרים במרחבים ללא התנהלות קהילתית, ללא חוקים מנחים...
בחרתי להציג תערוכה זאת בסמוך למועד הבחירות בשל "הפולחן האישי" של המתמודדים, כביקורת אישית על השיח הציבורי ותקווה ללמוד משהו מהדרך האנושית של מודי ומשמעותה.
טלית, ולא כולה תכלת...
שוקי קוק - אוצר התערוכה
הגלריה של הסטודיו פתוחה לקהל בימים א'-ה' בשעות 10:00-17:00, בכתובת רוחמה 11, תל אביב.
ארוע הפתיחה
תיעוד של אירוע הפתיחה על ידי בעז פסטרנק: