פתיחה: 5.3.2015
ד"ר רפי מן - "המרחב הציבורי"
אוצר: שוקי קוק
צילומיו המתעדים של ד"ר רפי מן, היסטוריון וחוקר תקשורת, עיתונאי לשעבר.
רפי כתב ספרים שונים בנושאי היסטוריה ותקשורת, ספרו אודות בן גוריון, "המנהיג והתקשורת" זכה בפרס ראש הממשלה לשנת 2013.
ד"ר רפי מן, מתעד במצלמתו נושאים שונים, ובין השאר עוסק בתיעוד מערכות הבחירות בישראל והשפעתן על האזרח. רפי מצלם ללא אוריינטציה אמנותית, אלא עוסק בהעתקת מציאות בעזרת מצלמה משפחתית, בהתייחסות תקשורתית, התוכן במקרה זה, הוא הקובע.
איסופם של הצילומים הללו, לכדי קבוצה נבחרת, המוצגת לפנינו, מעצים את המסר שבהם, כמו גם מגבש ערך של יצירה אמנותית, החוברת אל תוכן ורעיון.
רפי מתעד את המרחב הציבורי, בין השאר את "שאריות" הפרסומים של המפלגות השונות במסעי הבחירות בשנים האחרונות, מהחמרים המרתקים בחרתי את הנוגעים לראש הממשלה המכהן בשנים האחרונות, תוך התייחסות למשמעותה של המשרה הבכירה במדרג הפוליטי, והתנהלותם של המשמשים בה בשנים האחרונות... בנימין נתניהו כמטאפורה...
המרחב הציבורי, בעצם, שם כולל לעולם המקיף אותנו, למעט אולי, הבית הפרטי שלנו, כשמכשירי התקשורת בו כבויים... אבל גם עמוק בתוך נפשותינו חלק ממרחב זה, המוצא עצמו פגוע וניזוק בניקיונו, מול התנהלותם של מנהיגינו...
הרחוב, הקניון, הגן השכונתי, הם מקומות הכלולים במרחב הציבורי, כמו גם המתרחש ברשתות החברתיות ומעל דפי האינטרנט למיניהם.
לכולנו תפקיד בניקיונו של מרחב זה, אך מנהיגינו, הם דמויות המפתח האמונות על שמירת איכות חיינו במרחב הציבור, כאזרחי המדינה, כתושבי עיר, כדיירי שכונה.
מנהיגי הקהילה, אמורים להיות דוגמה וסמל בדאגתם לשמירת המרחב הציבורי שלנו, כפרטים בחברה, אך התנהלותם בשנים האחרונות, מהווה פגיעה נחרצת במרחב הציבורי.
אחת הפגיעות הבוטות, מושפעת ממאבקם של מנהיגי המפלגות על תשומת ליבו של המצביע הפוטנציאלי... לשם כך, הם מפזרים את מסריהם, "על כל עץ רענן" במרחב הציבורי, בתקווה כי המפגש עם האזרח הקטן, תוך הבאת המסר הפוליטי הספציפי, ישכנעו לשים בקלפי את הפתק הרצוי... את ההבטחות לתוצאת הצבעתו של האזרח הקטן, הם רושמים על כרזת הפרסום. למעשה, נוצר, מעין "חוזה" בין המועמד למצביע.
כל זאת, מבלי לאזכר, כי הפלקטים הללו, עוסקים גם בפולחן האישיות הפרטי של המופיעים בהם, ובחלקם אף עוסקים בהשמצת המתחרים האחרים במערכת הבחירות... האלימות, תצורת הצבת הכרזות במרחב הציבורי, כמו גם המאבקים בין קבוצות תומכי מפלגות מתחרות על מיקומם ברחוב, בככר, במרחב הציבורי, אלה מהווים ערכים שליליים נוספים אותם חווה האזרח הקטן.
בחלוף מערכת הבחירות, נותרו הכרזות, מיותמות, על הקיר, וציר הזמן החולף, נותן בהם אותותיו... למעשה, בדיוק באותה מידה, נשחקות ההבטחות שנכתבו על הכרזה, הנייר הבלוי שנותר על הקיר, מסמל את אי מימושן של ההבטחות הפוליטיות, את הפרת "החוזה"...
בשנים האחרונות אני נמנע ממעורבות בפוליטיקה, דעתי אמנם ידועה אך, אינני עושה מעשה בכדי לשנות , להשפיע, אולי מתוך ההבנה הכואבת, כי זה לא יצלח...
שלא כמנהגי, בחרתי להשתמש בדמותו של ראש הממשלה, כמטאפורה, לאחריותם של אנשי הציבור בישראל, על הנעשה במרחב הציבורי של חיינו, ביקורתי על כך מובהקת, וממש אינני מתייחס רק לזוהמה הפיזית הנוצרת מכרזות הבחירות, כפי שמובא בתערוכה, אלה משמשות כסמל לנעשה במרחב הציבורי, במדינה ובחיינו.
רפי כתב ספרים שונים בנושאי היסטוריה ותקשורת, ספרו אודות בן גוריון, "המנהיג והתקשורת" זכה בפרס ראש הממשלה לשנת 2013.
ד"ר רפי מן, מתעד במצלמתו נושאים שונים, ובין השאר עוסק בתיעוד מערכות הבחירות בישראל והשפעתן על האזרח. רפי מצלם ללא אוריינטציה אמנותית, אלא עוסק בהעתקת מציאות בעזרת מצלמה משפחתית, בהתייחסות תקשורתית, התוכן במקרה זה, הוא הקובע.
איסופם של הצילומים הללו, לכדי קבוצה נבחרת, המוצגת לפנינו, מעצים את המסר שבהם, כמו גם מגבש ערך של יצירה אמנותית, החוברת אל תוכן ורעיון.
רפי מתעד את המרחב הציבורי, בין השאר את "שאריות" הפרסומים של המפלגות השונות במסעי הבחירות בשנים האחרונות, מהחמרים המרתקים בחרתי את הנוגעים לראש הממשלה המכהן בשנים האחרונות, תוך התייחסות למשמעותה של המשרה הבכירה במדרג הפוליטי, והתנהלותם של המשמשים בה בשנים האחרונות... בנימין נתניהו כמטאפורה...
המרחב הציבורי, בעצם, שם כולל לעולם המקיף אותנו, למעט אולי, הבית הפרטי שלנו, כשמכשירי התקשורת בו כבויים... אבל גם עמוק בתוך נפשותינו חלק ממרחב זה, המוצא עצמו פגוע וניזוק בניקיונו, מול התנהלותם של מנהיגינו...
הרחוב, הקניון, הגן השכונתי, הם מקומות הכלולים במרחב הציבורי, כמו גם המתרחש ברשתות החברתיות ומעל דפי האינטרנט למיניהם.
לכולנו תפקיד בניקיונו של מרחב זה, אך מנהיגינו, הם דמויות המפתח האמונות על שמירת איכות חיינו במרחב הציבור, כאזרחי המדינה, כתושבי עיר, כדיירי שכונה.
מנהיגי הקהילה, אמורים להיות דוגמה וסמל בדאגתם לשמירת המרחב הציבורי שלנו, כפרטים בחברה, אך התנהלותם בשנים האחרונות, מהווה פגיעה נחרצת במרחב הציבורי.
אחת הפגיעות הבוטות, מושפעת ממאבקם של מנהיגי המפלגות על תשומת ליבו של המצביע הפוטנציאלי... לשם כך, הם מפזרים את מסריהם, "על כל עץ רענן" במרחב הציבורי, בתקווה כי המפגש עם האזרח הקטן, תוך הבאת המסר הפוליטי הספציפי, ישכנעו לשים בקלפי את הפתק הרצוי... את ההבטחות לתוצאת הצבעתו של האזרח הקטן, הם רושמים על כרזת הפרסום. למעשה, נוצר, מעין "חוזה" בין המועמד למצביע.
כל זאת, מבלי לאזכר, כי הפלקטים הללו, עוסקים גם בפולחן האישיות הפרטי של המופיעים בהם, ובחלקם אף עוסקים בהשמצת המתחרים האחרים במערכת הבחירות... האלימות, תצורת הצבת הכרזות במרחב הציבורי, כמו גם המאבקים בין קבוצות תומכי מפלגות מתחרות על מיקומם ברחוב, בככר, במרחב הציבורי, אלה מהווים ערכים שליליים נוספים אותם חווה האזרח הקטן.
בחלוף מערכת הבחירות, נותרו הכרזות, מיותמות, על הקיר, וציר הזמן החולף, נותן בהם אותותיו... למעשה, בדיוק באותה מידה, נשחקות ההבטחות שנכתבו על הכרזה, הנייר הבלוי שנותר על הקיר, מסמל את אי מימושן של ההבטחות הפוליטיות, את הפרת "החוזה"...
בשנים האחרונות אני נמנע ממעורבות בפוליטיקה, דעתי אמנם ידועה אך, אינני עושה מעשה בכדי לשנות , להשפיע, אולי מתוך ההבנה הכואבת, כי זה לא יצלח...
שלא כמנהגי, בחרתי להשתמש בדמותו של ראש הממשלה, כמטאפורה, לאחריותם של אנשי הציבור בישראל, על הנעשה במרחב הציבורי של חיינו, ביקורתי על כך מובהקת, וממש אינני מתייחס רק לזוהמה הפיזית הנוצרת מכרזות הבחירות, כפי שמובא בתערוכה, אלה משמשות כסמל לנעשה במרחב הציבורי, במדינה ובחיינו.
שוקי קוק, אוצר התערוכה
המרחב הציבורי
בנימין נתניהו כאייקון פוליטי
הוּא מֵפִיץ אוֹתוֹ שֶׁמֶץ-אֲבַק-דֶמַגוֹגְיָה
הַנָחוּץ לָהּ, לְדַעַת יוֹדְעֵי פְּסִיכוֹלוֹגְיָה.
הוּא מוֹצִיא אֶת מִכְסַת הַדִּבּוֹת הַקְטַנוֹת,
אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהֶן צֹרֶךְ לְפִי הָעוֹנוֹת.
וֵאֲפִילוּ אִם יֵשׁ וּמַפְרִיז הוּא קְצָת-קָט,
יֵשׁ לִנְהֹג רַחֲמִים בַּפְּלַקָט.
מתוך "חיי הפלקט בימי מלחמת הבחירות",
נתן אלתרמן, הטור השביעי, דבר, יולי 1944
את המונח "המרחב הציבורי" (Public Sphere) טבע הפילוסוף והסוציולוג הגרמני יורגן האברמס. כך הגדיר את המקום בחיים הציבוריים שבו אמורה להתעצב דעת הקהל באמצעות שיח ביקורתי-רציונלי. קשה לחשוב במושגים כאלה על המרחב הציבורי כאן ועכשיו. השיח הציבורי המתנהל במערכות הבחירות בעשורים האחרונים הוא אמנם ביקורתי, אך רוב רובו צעקני, מניפולטיבי, פרסונלי, רגשי, נטול הקשבה, חסר התחשבות הדדית, והעיקר – אין בו דיון מעמיק בסוגיות העומדות על הפרק. יועצי תקשורת ואסטרטגים, "ספין דוקטורס" ומומחי שיווק מנווטים את מערכות הבחירות ביד מקצועית וצינית. התקשורת מצידה תורמת את חלקה בהקצנת העמדות, בשטחיות הדיון, בקידום אג'נדות גלויות וסמויות.
מה נותר לכרזת הבחירות הישנה, לפלקט של פעם, בעידן הסמארטפונים והטאבלטים, פייסבוק, טוויטר ו-WhatsApp? אל תמהרו להספיד אותה. לצד היקום הפוליטי המתעצם באינטרנט עדיין יש חשיבות גם לנוכחות במרחב הציבורי הפיזי, בצמתי הדרכים, בכיכרות הערים, על לוחות המודעות. זאת ועוד: פוסטר הבחירות הוא תמצית מזוככת של מאפייני מערכת הבחירות במאה ה-21. הכול אישי, ולכן על הכרזה מתנוסס דיוקן המנהיג כמותג. והכול שיווק, ומשום כך אין כמעט תוכן מילולי, לא מצע ולא אידיאולוגיה. רק סיסמת מכירות בת מילים ספורות.
בניגוד לדימויה הארכאי, הכרזה איננה פלטפורמה קפואה. מרגע שיצאה מבית הדפוס אל המרחב הציבורי היא הופכת לגמישה ומשתנה ללא הרף. היא מתאימה עצמה לסביבה שאליה היא נשלחת; למשטחים השונים עליה היא מודבקת; לכרזות שהיא מכסה תחתיה; וגם לאלה שבעוד שעה או יום ינסו להסתירה בשליחות מפלגה מתחרה. היא מחליפה פניה כאשר מישהו מתיז עליה צבע, משחית או קורע אותו. ואחר כך, גם הטבע עושה בה את שלו. היא שורדת גם חודשים או שנים לאתר תום הקמפיין, כעדות להבטחות שהופרו, לחלומות שנגוזו. הכרזה לא נעלמה בשנים שבהן נהפכה הטלוויזיה למלכת הפוליטיקה. מן הסתם תשרוד גם את העידן הדיגיטאלי.
תערוכה זו מתמקדת בכרזות הבחירות של הדמות המרכזית במערכה הנוכחית. בחרנו בו משום שדיוקנו של בנימין נתניהו הפך לאייקון הפוליטי המרכזי כמעט בכל מערכות הבחירות מאז 1996. בכל הקשור למרחב הציבורי נתניהו הוא המשל והנמשל גם יחד: הוא עצמו, בדרכו ובסגנונו, וגם כמייצג המובהק של כלל מאפייניה של התרבות הפוליטית בעשורים האחרונים. ולא במקרה: יותר מאחרים תרם נתניהו למציאות זו, כמי שהאיץ את תהליך הפרסונליזציה של הפוליטיקה והחדיר לתוכה עוד ועוד מרכיבים מהתרבות הפוליטית האמריקאית. זהו מבט רטרוספקטיבי באייקון ובגלגוליו בראש חוצות, במוקד השיח הציבורי הצעקני, נטול הרחמים, במשך כשני עשורים.
המצלמה שלי, המלווה את מערכות הבחירות כבר עשרות שנים, קלטה את הכרזות של נתניהו פעמים אין ספור, בעיצומם של הקמפיינים וגם לאחר שאלה הסתיימו. כמו בתערוכת התצלומים הקודמת, "פוסטר-מורטם" (2009), שבה הצגתי את קרעי ההבטחות של פוליטיקאים ישראלים רבים במבחן הזמן, גם הפעם לא נגעתי. לא ביימתי. לא הדבקתי. לא חתכתי. רק צילמתי.
תודה לאוצר ובעל הגלריה שוקי קוק, אשר נאות לארח את תצלומי כאן בהתראה קצרה, ועל גיבוש התערוכה, עיצובה והדפסת התצלומים. עינו החדה וניסיונו המקצועי רב השנים בתחום הצילום תרמו לי מאוד.
בנימין נתניהו כאייקון פוליטי
הוּא מֵפִיץ אוֹתוֹ שֶׁמֶץ-אֲבַק-דֶמַגוֹגְיָה
הַנָחוּץ לָהּ, לְדַעַת יוֹדְעֵי פְּסִיכוֹלוֹגְיָה.
הוּא מוֹצִיא אֶת מִכְסַת הַדִּבּוֹת הַקְטַנוֹת,
אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהֶן צֹרֶךְ לְפִי הָעוֹנוֹת.
וֵאֲפִילוּ אִם יֵשׁ וּמַפְרִיז הוּא קְצָת-קָט,
יֵשׁ לִנְהֹג רַחֲמִים בַּפְּלַקָט.
מתוך "חיי הפלקט בימי מלחמת הבחירות",
נתן אלתרמן, הטור השביעי, דבר, יולי 1944
את המונח "המרחב הציבורי" (Public Sphere) טבע הפילוסוף והסוציולוג הגרמני יורגן האברמס. כך הגדיר את המקום בחיים הציבוריים שבו אמורה להתעצב דעת הקהל באמצעות שיח ביקורתי-רציונלי. קשה לחשוב במושגים כאלה על המרחב הציבורי כאן ועכשיו. השיח הציבורי המתנהל במערכות הבחירות בעשורים האחרונים הוא אמנם ביקורתי, אך רוב רובו צעקני, מניפולטיבי, פרסונלי, רגשי, נטול הקשבה, חסר התחשבות הדדית, והעיקר – אין בו דיון מעמיק בסוגיות העומדות על הפרק. יועצי תקשורת ואסטרטגים, "ספין דוקטורס" ומומחי שיווק מנווטים את מערכות הבחירות ביד מקצועית וצינית. התקשורת מצידה תורמת את חלקה בהקצנת העמדות, בשטחיות הדיון, בקידום אג'נדות גלויות וסמויות.
מה נותר לכרזת הבחירות הישנה, לפלקט של פעם, בעידן הסמארטפונים והטאבלטים, פייסבוק, טוויטר ו-WhatsApp? אל תמהרו להספיד אותה. לצד היקום הפוליטי המתעצם באינטרנט עדיין יש חשיבות גם לנוכחות במרחב הציבורי הפיזי, בצמתי הדרכים, בכיכרות הערים, על לוחות המודעות. זאת ועוד: פוסטר הבחירות הוא תמצית מזוככת של מאפייני מערכת הבחירות במאה ה-21. הכול אישי, ולכן על הכרזה מתנוסס דיוקן המנהיג כמותג. והכול שיווק, ומשום כך אין כמעט תוכן מילולי, לא מצע ולא אידיאולוגיה. רק סיסמת מכירות בת מילים ספורות.
בניגוד לדימויה הארכאי, הכרזה איננה פלטפורמה קפואה. מרגע שיצאה מבית הדפוס אל המרחב הציבורי היא הופכת לגמישה ומשתנה ללא הרף. היא מתאימה עצמה לסביבה שאליה היא נשלחת; למשטחים השונים עליה היא מודבקת; לכרזות שהיא מכסה תחתיה; וגם לאלה שבעוד שעה או יום ינסו להסתירה בשליחות מפלגה מתחרה. היא מחליפה פניה כאשר מישהו מתיז עליה צבע, משחית או קורע אותו. ואחר כך, גם הטבע עושה בה את שלו. היא שורדת גם חודשים או שנים לאתר תום הקמפיין, כעדות להבטחות שהופרו, לחלומות שנגוזו. הכרזה לא נעלמה בשנים שבהן נהפכה הטלוויזיה למלכת הפוליטיקה. מן הסתם תשרוד גם את העידן הדיגיטאלי.
תערוכה זו מתמקדת בכרזות הבחירות של הדמות המרכזית במערכה הנוכחית. בחרנו בו משום שדיוקנו של בנימין נתניהו הפך לאייקון הפוליטי המרכזי כמעט בכל מערכות הבחירות מאז 1996. בכל הקשור למרחב הציבורי נתניהו הוא המשל והנמשל גם יחד: הוא עצמו, בדרכו ובסגנונו, וגם כמייצג המובהק של כלל מאפייניה של התרבות הפוליטית בעשורים האחרונים. ולא במקרה: יותר מאחרים תרם נתניהו למציאות זו, כמי שהאיץ את תהליך הפרסונליזציה של הפוליטיקה והחדיר לתוכה עוד ועוד מרכיבים מהתרבות הפוליטית האמריקאית. זהו מבט רטרוספקטיבי באייקון ובגלגוליו בראש חוצות, במוקד השיח הציבורי הצעקני, נטול הרחמים, במשך כשני עשורים.
המצלמה שלי, המלווה את מערכות הבחירות כבר עשרות שנים, קלטה את הכרזות של נתניהו פעמים אין ספור, בעיצומם של הקמפיינים וגם לאחר שאלה הסתיימו. כמו בתערוכת התצלומים הקודמת, "פוסטר-מורטם" (2009), שבה הצגתי את קרעי ההבטחות של פוליטיקאים ישראלים רבים במבחן הזמן, גם הפעם לא נגעתי. לא ביימתי. לא הדבקתי. לא חתכתי. רק צילמתי.
תודה לאוצר ובעל הגלריה שוקי קוק, אשר נאות לארח את תצלומי כאן בהתראה קצרה, ועל גיבוש התערוכה, עיצובה והדפסת התצלומים. עינו החדה וניסיונו המקצועי רב השנים בתחום הצילום תרמו לי מאוד.
רפי מן
ד"ר רפי מן עוקב אחרי המרחב הציבורי בישראל בכלל, ויחסי פוליטיקה ותקשורת בפרט, כבר עשרות שנים מכמה זוויות: כעיתונאי, כהיסטוריון וחוקר תקשורת וכצלם חובב. הוא חבר סגל בית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל ומלמד גם במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית. לשעבר כתב ועורך בכיר ב"מעריב" ובגלי צה"ל. בעל הבלוג "הערות שוליים להיסטוריה". בין ספריו: "המנהיג והתקשורת – דוד בן גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1963-1948" – זכה בפרס ראש הממשלה לזכרו של ד. בן-גוריון 2013, "לא יעלה על הדעת" (על ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון בשיח הישראלי); "עיתונאות – איסוף מידע, כתיבה ועריכה", עם פרופ' יחיאל לימור – זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות (ציון לשבח) בשנת 2000.
"יורגן הבראמס, פילוסוף גרמני יליד דיסלדורף, כתב:
המרחב הציבורי – תחום בחיים החברתיים שבו יכולה להתגבש דעת קהל והוא נגיש לכל האזרחים. העיסוק במרחב הציבורי הוא של אזרחים כאשר הקשרים המעמדיים וההיררכיים לא רלוונטיים, והגיבוש ביניהם נוצר מרצון משותף לקחת חלק בנושאים שיש בהם עניין כללי. זהו תוצר של הדמוקרטיה – החופש להתאגד וחופש הביטוי
עד כאן מדבריו. לשיטתי, אני מרחיב מעט את אמירתו, ונוגע בפרט.
המרחב הציבורי, המאופיין בפועל כתחום הפיזי בסביבת חיינו, מתקיים גם בנפשו של הפרט, "הרעשים", המצויים במרחב הפיזי משפיעים על הפרט וחודרים אל מהותו הערכית.
פלקטי הבחירות של המפלגות השונות, מעוצבים על ידי משרדי פרסום, והם נושאי מסר, מעין הצעה ל"חוזה" בין הדמות הפוליטית, לבין המצביע, אשר בהסכמתו להצעה יבחר בפתק הנכון, כך ימלא האזרח הקטן את חלקו שלו בהסכם הזה...
שליחיהם של מנהיגי המפלגות פושטים על המרחב הציבורי הפיזי ועושים שימוש, בחלקו לא חוקי, ברשות הרבים, הם מדביקים את מרכולתם כאילו אין דין או דיין, משתדלים להציג את מסרי המפלגות תחת כל עץ רענן... הבטחות, גדולות מהחיים... חשופות לכל עובר ושב וכן, חלק מהעוברים אכן משתכנע... ומצביע...
ציר הזמן מפגיש אותנו עם אי קיום ההבטחה ותחושה לא נעימה של אכזבה עמוקה. לרוב, איש לא טורח באמת למלא הבטחותיו ערב הבחירות.
נייר הפלקטים וצבעי הדפוס, נשחקים ומתאיינים, מותירים לנו כחומר למחשבה את התייחסותם של המופיעים בהם, אלינו, המצביעים, ביום שאחרי...
עמוק בתוכנו, אנו מושפעים מהתנהלותם של מנהיגנו, אשר השחיתות והעדר ערכי יסוד בהתנהלותם, מנוגדים להבטחה ההיא, שעל הפלקט... ובעשורים האחרונים, צפה ועולה תמונה מאכזבת למדי, של מוסריות ירודה בהתנהלות ההנהגה, ביחסי האנוש והשיח בינם לבין עצמם, כמו גם במישור הדוגמה האישית. כך, נוצרת פגיעה חמורה, במרחב הציבורי המצוי בכל אחד מאיתנו, כחבר בקהילה...
רפי, ידידי, הגיע אלי עם עשרות צילומי פלקטי בחירות, מכל צבעי הקשת הפוליטית שלנו...
בחרתי בנתניהו, כמייצג עכשווי, של הבעיה, אך קודמיו בתפקיד לא היו שונים, וספק גדול בלבי אם הבאים אחריו יתנהלו אחרת... בסופו של דבר, העם ש"מרחבו הציבורי" נפגע, הושחת, הוא הבוחר... בציניות אומר, כי אולי, כדי להחליף את התנהלותה של ההנהגה, צריך כנראה להחליף את העם הבוחר...
אני מודה לרפי, על הזכות לעסוק בנושא יחד עמו, קיבוצן של התמונות, לכדי תערוכה, הפקעתן מהרחוב אל תוך אמירה בעלת חשיבה ותוכן, הבחירה וההצגה, כל אלה, לקחו דוקומנטציה נטולת אוריינטציה אמנותית, ויצקו בה אמירה וערך אשר ראויים להיות מוצגים כתערוכה."
המרחב הציבורי – תחום בחיים החברתיים שבו יכולה להתגבש דעת קהל והוא נגיש לכל האזרחים. העיסוק במרחב הציבורי הוא של אזרחים כאשר הקשרים המעמדיים וההיררכיים לא רלוונטיים, והגיבוש ביניהם נוצר מרצון משותף לקחת חלק בנושאים שיש בהם עניין כללי. זהו תוצר של הדמוקרטיה – החופש להתאגד וחופש הביטוי
עד כאן מדבריו. לשיטתי, אני מרחיב מעט את אמירתו, ונוגע בפרט.
המרחב הציבורי, המאופיין בפועל כתחום הפיזי בסביבת חיינו, מתקיים גם בנפשו של הפרט, "הרעשים", המצויים במרחב הפיזי משפיעים על הפרט וחודרים אל מהותו הערכית.
פלקטי הבחירות של המפלגות השונות, מעוצבים על ידי משרדי פרסום, והם נושאי מסר, מעין הצעה ל"חוזה" בין הדמות הפוליטית, לבין המצביע, אשר בהסכמתו להצעה יבחר בפתק הנכון, כך ימלא האזרח הקטן את חלקו שלו בהסכם הזה...
שליחיהם של מנהיגי המפלגות פושטים על המרחב הציבורי הפיזי ועושים שימוש, בחלקו לא חוקי, ברשות הרבים, הם מדביקים את מרכולתם כאילו אין דין או דיין, משתדלים להציג את מסרי המפלגות תחת כל עץ רענן... הבטחות, גדולות מהחיים... חשופות לכל עובר ושב וכן, חלק מהעוברים אכן משתכנע... ומצביע...
ציר הזמן מפגיש אותנו עם אי קיום ההבטחה ותחושה לא נעימה של אכזבה עמוקה. לרוב, איש לא טורח באמת למלא הבטחותיו ערב הבחירות.
נייר הפלקטים וצבעי הדפוס, נשחקים ומתאיינים, מותירים לנו כחומר למחשבה את התייחסותם של המופיעים בהם, אלינו, המצביעים, ביום שאחרי...
עמוק בתוכנו, אנו מושפעים מהתנהלותם של מנהיגנו, אשר השחיתות והעדר ערכי יסוד בהתנהלותם, מנוגדים להבטחה ההיא, שעל הפלקט... ובעשורים האחרונים, צפה ועולה תמונה מאכזבת למדי, של מוסריות ירודה בהתנהלות ההנהגה, ביחסי האנוש והשיח בינם לבין עצמם, כמו גם במישור הדוגמה האישית. כך, נוצרת פגיעה חמורה, במרחב הציבורי המצוי בכל אחד מאיתנו, כחבר בקהילה...
רפי, ידידי, הגיע אלי עם עשרות צילומי פלקטי בחירות, מכל צבעי הקשת הפוליטית שלנו...
בחרתי בנתניהו, כמייצג עכשווי, של הבעיה, אך קודמיו בתפקיד לא היו שונים, וספק גדול בלבי אם הבאים אחריו יתנהלו אחרת... בסופו של דבר, העם ש"מרחבו הציבורי" נפגע, הושחת, הוא הבוחר... בציניות אומר, כי אולי, כדי להחליף את התנהלותה של ההנהגה, צריך כנראה להחליף את העם הבוחר...
אני מודה לרפי, על הזכות לעסוק בנושא יחד עמו, קיבוצן של התמונות, לכדי תערוכה, הפקעתן מהרחוב אל תוך אמירה בעלת חשיבה ותוכן, הבחירה וההצגה, כל אלה, לקחו דוקומנטציה נטולת אוריינטציה אמנותית, ויצקו בה אמירה וערך אשר ראויים להיות מוצגים כתערוכה."
מתוך נאומו של שוקי קוק - אוצר התערוכה - בתיחת התערוכה.