נפתחה: 13.11.2014
בגלריה: שלומית כרמלי - "אנשי תמר"
אוצר: שוקי קוק
קפה תמר, 2014, מחווה לבוהמה ישראלית.
בית קפה (מתוך ויקיפדיה)
“...בית קפה (או קפה בסלנג) הוא מקום הסעדה שבו מגישים בעיקר קפה, תה, וגם מאכלים קלים, ומכאן שמו...”
“....חלק חשוב בבית הקפה הוא האפשרויות החברתיות הטמונות בו. בית הקפה מהווה מקום שבו אנשים יכולים להיפגש, לדבר, לכתוב, ולקרוא; לבדם או עם עוד אנשים.”
בוהמה (מתוך ויקיפדיה)
“...בתחילת המאה ה-19 החל המונח לשמש, במקביל, לציון אדם נווד, נטול שורשים, ונעדר הכנסה קבועה... הבוהמיינים, כמי שאינם מחזיקים במקצוע מוגדר, או שמשלח ידם האמנותי אינו נחשב בעיני החברה מקצוע ראוי, שהכנסתם נתונה לתנודות חריפות, נוכלים לעת מצוא, גאונים נסתרים או אף פושעים...”
“...בישראל, מרכז הבוהמה שוכן מאז שנות השלושים של המאה הקודמת בעיר תל אביב כשלצידו, בתקופות שונות, מרכזים בוהמיים גדולים בצפת, בעין הוד ובירושלים...”
שלושה בתי קפה חשובים מלווים את “הבוהמה" הישראלית עוד מהקמת המדינה. “כסית” ו“תמר” בתל אביב, קפה “טעמון” בירושלים.
כסית נסגר לאחר מותו של "חצקל", וקפה טעמון בירושלים נסגר אף הוא לאחרונה על ידי בעליו ומקימו, מרדכי קופ.
קפה תמר מנוהל על ידי שרה, שפתחה אותו בשנות החמישים, ושוקע אט אט עם הזדקנותה והתמעטותה של הקהילה היושבת בו.
שלושת בתי הקפה הללו מעולם לא הגישו מאכלים או משקאות מיוחדים. והקפה מעולם לא היה בעל ארומה וטעם - היו אלה האנשים והמפגשים הבין אישיים, שהפכו את המקום למועדון חברים הומוגני, כמעט סגור, שמבקר מזדמן חשש להכנס... מדורת השבט של אנשי תרבות, אמנות ותקשורת.
כקהילה, זוהו יושבי שלושת בתי הקפה הללו כ"אנשי בוהמה" והיו אלה ממש אותם אנשים עצמם, אשר חבשו את כסאות המוסדות הללו בתחנות שונות של חייהם.
השתנותה של החברה בישראל בעשורים האחרונים, צמצמה את ”הקהילה הבוהמיינית". אם נוסיף לכך את התמותה בשל גיל ומחלות, נגלה כי הקהילה מתאיינת אט אט והדור הצעיר המוצא בה את ביתו ודרכו אינו רב מספיק כדי לשמר מורשת...
שלומית כרמלי - יוצרת דוקומנטרית, כלי הביטוי שלה הם המצלמה ושולחן העריכה. עם אש פנימית ורכות אנושית מופלאה, מובילה את חייה במנעד שבין הביקורת על ההוויה הישראלית, לבין נקודות החיבור עימה, התיעוד ההיקפי של מעגלי חייה, יוצר עבורנו תחנות זמן מונצחות, כמראה להביט בה וללמוד על עצמנו...
שלומית חוברת אל אנשי תמר בבית הקפה, שלעיתים הוא גם עוגן ומרכז חייה, גם כאן, מעבר לשיח והמפגשים עם האנשים, היא מתעדת. מצלמתה מלטפת בעדשה את חבריה בקפה. כחלק מהחבורה היא סובבת בין השולחנות, "צדה" את דימוייה תוך שמירה על קומפוזיציה מדוייקת, ז'ורנליסטית במהותה, אישית ואנושית, המחברת אותנו כצופים בצילום אל הקולות והשיח המוקפאים לכדי מסמך ויזואלי היסטורי. הבחירה, להציג את הצילומים כהדפסי שחור-לבן, "מתכתבת" עם ה"פוטוז'ורנליזם", המוכר בהיסטוריה של הצילום האנלוגי... וכן, גם מרבית "אנשי תמר" הם בני הדור ההוא...
הדפסי התערוכה מבוצעים על נייר Hot Press, של אפסון, המחליף הדיגיטלי של ה-Brovira, נייר הצילום המיתולוגי של אגפא.
תערוכתה של שלומית מהווה, אם כן, מסמך אנושי, העוסק בתרבות ומהות חברתית, המשנה את פניה במקביל להשתנותה של החברה בישראל.
אני, שחייתי לצד "הבוהמה" יושבת כסית, טעמון ותמר, מרגיש אולי את קיצו של הדור, המבשר סופה של תקופה מיוחדת, אשר עיצבה תרבות יחודית כמו גם את חיי שלי.
שוקי קוק - אוצר התערוכה
בית קפה (מתוך ויקיפדיה)
“...בית קפה (או קפה בסלנג) הוא מקום הסעדה שבו מגישים בעיקר קפה, תה, וגם מאכלים קלים, ומכאן שמו...”
“....חלק חשוב בבית הקפה הוא האפשרויות החברתיות הטמונות בו. בית הקפה מהווה מקום שבו אנשים יכולים להיפגש, לדבר, לכתוב, ולקרוא; לבדם או עם עוד אנשים.”
בוהמה (מתוך ויקיפדיה)
“...בתחילת המאה ה-19 החל המונח לשמש, במקביל, לציון אדם נווד, נטול שורשים, ונעדר הכנסה קבועה... הבוהמיינים, כמי שאינם מחזיקים במקצוע מוגדר, או שמשלח ידם האמנותי אינו נחשב בעיני החברה מקצוע ראוי, שהכנסתם נתונה לתנודות חריפות, נוכלים לעת מצוא, גאונים נסתרים או אף פושעים...”
“...בישראל, מרכז הבוהמה שוכן מאז שנות השלושים של המאה הקודמת בעיר תל אביב כשלצידו, בתקופות שונות, מרכזים בוהמיים גדולים בצפת, בעין הוד ובירושלים...”
שלושה בתי קפה חשובים מלווים את “הבוהמה" הישראלית עוד מהקמת המדינה. “כסית” ו“תמר” בתל אביב, קפה “טעמון” בירושלים.
כסית נסגר לאחר מותו של "חצקל", וקפה טעמון בירושלים נסגר אף הוא לאחרונה על ידי בעליו ומקימו, מרדכי קופ.
קפה תמר מנוהל על ידי שרה, שפתחה אותו בשנות החמישים, ושוקע אט אט עם הזדקנותה והתמעטותה של הקהילה היושבת בו.
שלושת בתי הקפה הללו מעולם לא הגישו מאכלים או משקאות מיוחדים. והקפה מעולם לא היה בעל ארומה וטעם - היו אלה האנשים והמפגשים הבין אישיים, שהפכו את המקום למועדון חברים הומוגני, כמעט סגור, שמבקר מזדמן חשש להכנס... מדורת השבט של אנשי תרבות, אמנות ותקשורת.
כקהילה, זוהו יושבי שלושת בתי הקפה הללו כ"אנשי בוהמה" והיו אלה ממש אותם אנשים עצמם, אשר חבשו את כסאות המוסדות הללו בתחנות שונות של חייהם.
השתנותה של החברה בישראל בעשורים האחרונים, צמצמה את ”הקהילה הבוהמיינית". אם נוסיף לכך את התמותה בשל גיל ומחלות, נגלה כי הקהילה מתאיינת אט אט והדור הצעיר המוצא בה את ביתו ודרכו אינו רב מספיק כדי לשמר מורשת...
שלומית כרמלי - יוצרת דוקומנטרית, כלי הביטוי שלה הם המצלמה ושולחן העריכה. עם אש פנימית ורכות אנושית מופלאה, מובילה את חייה במנעד שבין הביקורת על ההוויה הישראלית, לבין נקודות החיבור עימה, התיעוד ההיקפי של מעגלי חייה, יוצר עבורנו תחנות זמן מונצחות, כמראה להביט בה וללמוד על עצמנו...
שלומית חוברת אל אנשי תמר בבית הקפה, שלעיתים הוא גם עוגן ומרכז חייה, גם כאן, מעבר לשיח והמפגשים עם האנשים, היא מתעדת. מצלמתה מלטפת בעדשה את חבריה בקפה. כחלק מהחבורה היא סובבת בין השולחנות, "צדה" את דימוייה תוך שמירה על קומפוזיציה מדוייקת, ז'ורנליסטית במהותה, אישית ואנושית, המחברת אותנו כצופים בצילום אל הקולות והשיח המוקפאים לכדי מסמך ויזואלי היסטורי. הבחירה, להציג את הצילומים כהדפסי שחור-לבן, "מתכתבת" עם ה"פוטוז'ורנליזם", המוכר בהיסטוריה של הצילום האנלוגי... וכן, גם מרבית "אנשי תמר" הם בני הדור ההוא...
הדפסי התערוכה מבוצעים על נייר Hot Press, של אפסון, המחליף הדיגיטלי של ה-Brovira, נייר הצילום המיתולוגי של אגפא.
תערוכתה של שלומית מהווה, אם כן, מסמך אנושי, העוסק בתרבות ומהות חברתית, המשנה את פניה במקביל להשתנותה של החברה בישראל.
אני, שחייתי לצד "הבוהמה" יושבת כסית, טעמון ותמר, מרגיש אולי את קיצו של הדור, המבשר סופה של תקופה מיוחדת, אשר עיצבה תרבות יחודית כמו גם את חיי שלי.
שוקי קוק - אוצר התערוכה
כמה מילים על שלומית
ילידת 1976, ראשון לציון, שיכון המזרח.
1992 - לימודי תיכון, עירוני א' - תל אביב.
כנערה תל אביבית, שלומית יוצרת מערכת יחסים מורכבת עם העיר הגדולה, תמהיל של חוויות חיים, אמביבלנטיות, יחסי אהבה שנאה, ובסופו של דבר, גם סוג של התחברות, מבקרת...
1999 - ארבע שנות לימודי קולנוע ב"קמרה אובסקורה".
2009 - משתלבת בתחום עריכת סרטים דוקומנטריים.
לפני כעשר שנים שלומית נכנסת לקפה תמר... חברים למקצוע, אנשים מוכרים, התקשורת הבין אישית ומנעדי השיח יוצרים לה חיבור מיידי. והמקום הופך לה לבית.
שלומית ביימה, צילמה וערכה את הסרט “איש המרתף” ההפקה התנהלה בקפה תמר והסיפור עסק באחד מיושביו הקבועים, אשר צרפתי.
הסרט "איש המרתף" הוקרן ב”דוקאביב2010” ובערוץ 8.
את כישוריה כצלמת מחברת שלומית גם אל העשיה התיעודית, היא מתעדת את אנשי הקפה, האווירה המיוחדת במקום מאפשרת קומפוזיציות אנושיות מגוונות.
הזמן החולף, גורע מרשימת הנוכחים אנשים טובים ההולכים לעולמם, תחנת הזמן בתמר, מונצחת ומתועדת.
מקום מיוחד בליבה של שלומית, מוקדש לאלה שהיו עימה ואינם עוד, היא מתרפקת על החוויות האנושיות שצברה.